<h1>אגרת התשובה לרבינו יונה</h1>
<h2>דף נח:</h2>
המכה את חברו עובר בשני לאוין, שנאמר (דברים כ"ה ג') "ארבעים יכנו לא יסיף פן יסיף להכתו על אלה מכה רבה", וכל מקום שנאמר בו [השמר], פן, ואל, הרי זה לא תעשה (שבועות ד'.). וכן המכה את אשתו עובר בשני לאוין, אם לא יכה אותה כדי להוכיחה על עבירה (ערכין ט"ז:). המרים יד על חברו כדי להכותו נקרא רשע משעת הרמת יד בלבד, שנאמר (שמות ב' י"ג) "ויאמר לרשע למה תכה רעך", למה הכית לא נאמר, אלא למה תכה (סנהדרין נ"ח:).
<h2>דף סו.</h2>
ויזהר אדם שלא יקלל את חברו ולא [יקלל] את עצמו לא בשם ולא בכינוי, שהמקלל את חברו או את עצמו בכל הכינויין, חייב מלקות (שבועות ל"ה.). וזאת אחת מן העבירות החמורות שבתורה, שנאמר (דברים כ"ח נ"ח—נ"ט) "אם לא תשמר לעשות את כל דברי התורה הזאת... ליראה את השם הנכבד והנורא הזה... והפלא ה' את מכתך", ופירשו חכמינו זכרונם לברכה (תמורה ג':) אם לא תשמור לעשות ליראה את השם, שלא תזכירו על מה שהוזהרת שלא להזכירו, שכבר הזהירה התורה שלא יקלל אדם את חבירו, שנאמר (שמות כ"ב כ"ז) "אלקים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאר", ונאמר (ויקרא י"ט י"ד) "לא תקלל חרש", ואמרו חכמינו זכרונם לברכה (סנהדרין ס"ו.) הוא הדין לכל אדם שאסור לקללו. ולא חייבה התורה מלקות על המקלל את חברו, עד שיקלל אותו בשם או בכינוי (שבועות שם). ויזהר אדם כשהוא רוצה לאמת את דבריו ואומר דבר זה אמת הוא אם יושיעני ה', שלא יאמר כן אלא על דבר אמת, לפי שזו שבועה היא (ע' שבועות ל"ו.) ונקראת שבועת האלה.
<h2>דף ע:</h2>
כל הימים אשר האשה הרה, תשא תפלה תמיד שיהא הולד ירא שמים וחכם לב ומצליח בתורה ובמצוות, ותפתח ידה תמיד לעניים, ותתפלל התפלה הזאת. דוד המלך עליו השלום היו לו נשים רבות, ובימי ההריון היו נודרות נדרים ומתפללות שיהו בניהן גבורי חיל וכלילי יופי, עד שיאמרו הכל הגונים הם לכל מעלות ויצליחו למלכות. אמרה בת שבע אשת דוד המלך עליו השלום, כי לא כנשים אשר לאישי אדוני המלך אנכי, אבל כל נדרי היו בהיותי הרה למען אזכה להיות בני חכם בתורה וירא חטא, ויצלח לנביאות, וישמע השם את קולי ויחכם שלמה בני מכל האדם, וגם אשר לא שאלתי נתן לי השם יתברך, כי שלמה בני מלך אחרי אביו, ובני נשי אדוני אשר התפללו אמותיהם עליהם שיזכו למלכות לא היה להם כן, תחת אשר שמו מלכות עיקר, ואני שמתי עבודת השם יתברך עיקר. וזהו שאמרה בת שבע (משלי ל"א, ב') "מה ברי ומה בר בטני ומה בר נדרי". (ע' סנהדרין ע':).
<h2>דף עד.</h2>
ואסור ליגע באשת איש בידיה או בפניה או בכל אבר מאבריה מן התורה, שנאמר (ויקרא י"ח ו') "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו". וכן הלכה ברורה (תו"כ אחרי פי"ג ה"ב) שהקריבה הזאת היא הנגיעה בידיה או בפניה או בכל אבר מאבריה, כדי ליהנות מן המגע. וזאת מן העבירות החמורות שבתורה, ומתברר במסכת סנהדרין כי ראוי לאדם שיהרג ואל יעבור על זה. ועל זה אמר שלמה עליו השלום [בחכמתו] (קהלת ז' כ"ו) "ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה אסורים ידיה, טוב לפני האלקים ימלט ממנה וחוטא ילכד בה".
ובשעה שאדם קורא קריאת-שמע ומגיע לפסוק ואהבת את יי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, יעלה על לבבו מה שאמרו רז"ל בכל נפשך, אפילו נוטל את נפשך. וישעבד את נפשו לשם יתברך, ויגמור במחשבתו למסור נפשו על קדושת השם יתברך וליהרג עליו, ותחשב לו לצדקה כאילו נהרג על קדושת השם. ונגלה לנו זה הסוד, ממה שאמרו בספרי, בכל נפשך, זה שאמר הכתוב (תהלים מד כג) כי עליך הורגנו כל היום, וכי אפשר לו לאדם ליהרג בכל יום, אלא אלו הצדיקים שמעלה עליהן הכתוב כאילו נהרגין בכל יום.
<h2>דף פה.</h2>
המכה את חברו עובר בשני לאוין, שנאמר (דברים כ"ה ג') "ארבעים יכנו לא יסיף פן יסיף להכתו על אלה מכה רבה", וכל מקום שנאמר בו [השמר], פן, ואל, הרי זה לא תעשה (שבועות ד'.). וכן המכה את אשתו עובר בשני לאוין, אם לא יכה אותה כדי להוכיחה על עבירה (ערכין ט"ז:). המרים יד על חברו כדי להכותו נקרא רשע משעת הרמת יד בלבד, שנאמר (שמות ב' י"ג) "ויאמר לרשע למה תכה רעך", למה הכית לא נאמר, אלא למה תכה (סנהדרין נ"ח:).
<h2>דף צב.</h2>
ואסור לאדם להסתכל באשת איש מן התורה, שנאמר (במדבר ט"ו ל"ט) "ולא תתורו אחרי לבבכם, ואחרי עיניכם". ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ירו' ברכות פ"א ה"ה) לבא ועינא תרין סרסורי דחטאה. ואסור להסתכל אפילו באשה פנויה מדברי קבלה, שנאמר (איוב ל"א א') "ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה". וכל המסתכל באשת איש, מכשיל כח יצרו הטוב, והודו נהפך עליו למשחית, שכך אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין צ"ב.) [כל] המסתכל בעריות, קשתו ננערת. ואשר לא ישא עיניו אל אשת איש, זוכה ותחזינה עיניו בנועם ה', מדה כנגד מדה, חלף עבודתו אשר לא זן את עיניו ממראה האיסור, שכך אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ע' דרך ארץ רבה סופ"א), כל הכובש [את] עיניו מן העריות, זוכה ומקבל פני שכינה, שנאמר (ישעיה ל"ג ט"ו) "ועצם עיניו מראות ברע", ונאמר אחריו, (שם י"ז) "מלך ביפיו תחזינה עיניך".
<h2>דף צט.</h2>
יכולות הנשים הצנועות למלט נפשם ונפש בעליהן [ונפש בניהן]. כאשר יבואו בעליהן איש איש ממלאכתו אשר המה עושים והם יגעים ועייפים, ואינם זוכרים לתת חלק מיגיעם ומחשבות לבם לתורה, על הנשים להזכירם לפתוח ספר אחד ולעסוק בדברי תורה, ואל ישעו בדברי בטלה, ואל ישיאו נפשם עוון אשמה לשבות יומם ולילה מן התורה, כי עונש ביטול תורה גדול מכל העבירות שבתורה. גם יזכירו לאנשיהן להביט באגרת התשובה אשר חיברנו, ויודיעו להן ולבניהן דברי האגרת ההיא כי בהם יזכו לחיי העולם הבא.
וחייב אדם לעסוק בתורה בכל יום, שנאמר (דברים ז' י"ב) והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם, ונאמר (שם ה' א') ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם, ואמרו רז"ל (ריש פאה) ותלמוד תורה כנגד כולם. ואמרו בספרי, כשם ששכר תלמוד תורה גדול מכל המצות, כך עונש ביטול תורה גדול משאר עבירות. וכן מצינו בבית ראשון שויתר הקדוש ברוך הוא על עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים ולא ויתר על עון ביטול תורה, שנאמר (ירמיה ט' י"א) מי האיש החכם ויבן את זאת, ואשר דבר פי יי אליו ויגידה, על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר, ויאמר יי על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם (ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז). והרוצה להנצל מן העונש המר והעון הגדול הזה, יתעסק בצרכי התלמידים והרבנים הלומדים לשם שמים, ויעזור בשכירות הרבנים כדי שיעמדו בעירו ויהיו עוסקים בתורה על ידו. ופירשו רז"ל בספרי, כי זהו שאמר הכתוב (משלי ג' י"ח) עץ חיים היא למחזיקים בה, ללומדיה לא נאמר, אלא למחזיקים בה, שהם מחזיקים ידי התלמידים והרבנים. וכשבני אדם פוסקים ממלאכתם ומעסקיהם והולכים לבתיהם או יושבים בקרנות והם בטלים, ומשיחים בדברים בטלים, רעתם רבה וחטאתם כבדה מאד, לפי שהם מבזים את התורה. שאילו היו מאמינים שאין תכלית למתן שכרה, למה לא ישיבו רגליהם לבית המדרש ללמוד הלכות או קרוא מקרא או סידור תפילות, הלא האדם זריז ואץ ברגלים למלאכתו ולעסקיו ויודע כי הכל הבל, ואיך ישכח חיי עולם [הבא], ולא יתן להם חלק ביום מן הימים או שעה מן השעות ללמוד, אף כי בעת שהוא בטל ממלאכתו, ובל יאמר בלבו עת לעשות לד', לקרוא בתורה ולתנות צדקות ד', אשם הוא, אשום אשם לד'. על כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין צ"ט.), כי זה שאמר הכתוב (במדבר ט"ו ל"א) "כי דבר ד' בזה... הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה", כי זה נאמר על מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק שהוא בוזה דבר ד'. על כן חייב כל אדם לתקן מקום בביתו, וישים לו שם הלכות או מקרא או תלים או סדור תפילות, וכאשר יפנה מעסקיו ומדי עברו ממלאכתו, יסור שמה לשנות או לקרות. וגם בתקנה הזאת יפליא עצה על נפשו לחשוך נפשו מני שחת, ויחשוב על קצו ויבין לאחריתו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות פ"ג מ"א) הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה, [דע] מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן [את] החשבון. גם יכין [את] לבו בעת ההיא ויקרא דברי הספר הזה, ואם יראה כי הוא מקיים את כל תוקף דברי הספר הזה, ישמח לבו ויגל כבודו. והיה כי יאשם לאחת מאלה, והתוודה אשר חטא עליה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת קנ"ג.) ישוב היום שמא ימות למחר ונמצאו כל ימיו בתשובה, שנאמר (קהלת ט', ח') "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר". ונכון שיקנוס עצמו כל אדם בפשוט או במחצה, על כל יום ויום שיפשע מלכת לבית הכנסת, ואל המקום אשר שם שם לו ספר אחד מספרי הקודש.
<h2>דף קד.</h2>
תהא האשה זהירה להתפלל ערב ובוקר וצהרים (ע' ברכות כ':), ובסוף תפלתה יהא עיקר תחנוניה על בניה ועל בנותיה שיהו יראי שמים ושיהו בניה מצליחים בתורה, כי עיקר זכותה של אשה לעולם הבא כשבניה ובנותיה עובדים את השם יתברך ויתעלה ועושים רצונו ויראים אותו. וכשהיא בבית עולמה, ובניה יש בלבם יראת שמים ועוסקים בתורה ובמצוות, נחשב לה הדבר כאילו היא בחיים ועושה כל המצוות, והיא במעלות עליונות בעולם הבא. כשהיא נותנת צדקה, תתפלל באותה שעה בידים נקיות שיהו בניה יראי שמים ומצליחים בתורה ובמצוות, מפני שתפלתו של אדם נשמעת בשעה שהוא עושה מצוה (תוס' מע"ש פ"ה הי"ד). אחד מן החכמים היה נותן פרוטה לצדקה כל שעה ושעה שהיה בא להתפלל, שנאמר (תהלים י"ז ט"ו) "אני בצדק אחזה פניך" (ב"ב י'.).
